בדרך חזרה מהקלוב (קאנטרי קלאב של ארגנטינאים) שהתארחנו בו, כשהבטן שלנו מלאה ושמנמנה, אנחנו מנהלים שיחה עם בן דוד של א' על ילדים ומשפחה. הוא אומר לנו שילד אחד זה מדהים ואחלה, שניים זה כבר משנה עולם ובילד השלישי זה כבר צ'יפס כי שרדנו שניים. בנתיים מיקו בועט מבפנים, מנסה למצוא מקום בין כל האסאדו שאכלתי.
בחרתי בזמן הכי טוב ללדת, הפעם באמת שמרפי היה מעורב, ילדתי ביום האחרון של הגן. מזה אומר? שבועיים של "לכו תמצאו אטרקציה כל יום ולפחות שעתיים של פריקת אנרגיות". כמו שאמרתי בזמן הכי טוב.
אז שרדנו את השבועיים האלה עם הרבה תמיכה ועזרה, הרי מי שרוצה נכדים שומר עליהם ולוקח ימי חופשה באוגוסט ואז הגיע הרגע שבו היינו צריכים להתחיל להתמודד עם המושג "הורים לשניים".
א' ואני בגישה חינוכית דומה, זרמנים עם גבולות. אנחנו יודעים שאנחנו מגדלים פעילת אירגון טרור קשוח משל דעאש, לוחמה פסיכולוגית היא צ'יפס בשבילה, אנחנו צריכים להיות חכמים ולא רק צודקים ואבאמא תמיד צודקים.
אז אמרנו נזרום, ניקח את זה קול, ראשית נמעיט בשימוש המילה "לא" כאשר תותלאנחהמון מתקרבת ורוצה לרצוח את היונק.
שנית נשמור על טון רגוע וקליל, כי כשהיא מריחה את הפחד, הלחץ, הדאגה, את ה"לא לא!! לא לתת לו מכות בראש! הוא רך!!!" או את ה"לא לטלטל את הטרמפולינה!!! הוא בתוכה!!!". תותלאנחהמון היא לא סתם פעוטה מגניבה, חכמה ומוכשרת. היא יודעת לזהות את הפחד ולהשתמש בו במטרה להשיג את מטרתה האמיתית- להיות מלכת העולם הבלתי מעורערת של היקום הזה.
תותלאנחהמון מתייחסת ליונק כרגע כאילו היה בובה כחלק מצי הבובות שיש לה. היא מנסה לתת לו מוצץ וכשהוא מסרב לה כמו שרק הילדים שלי יודעים לסרב, כן הוא גם עקשן, היא מצקצקת בלשונה ואומרת לי "לא! הוא לא רוצה מוצץ" וזורקת את המוצץ כאילו היא לא מכוונת כלל אבל תאכלס כיוונה לו לראש ופגעה. לפעמים הוא בוכה.
רוב הפעמים זה דווקא עובד לא רע והם חמודים יחד ואנחנו לא מרגישים רצון להתאשפז במוסד סגור ולקבל סמים חינם על חשבון הביטוח הרפואי שלנו. רוב הפעמים.
לא אשקר לכם, כן יש פעמים שרציתי לארוז תיק עם כל הבגדים הכיפיים שיש לי וללכת לאיזה שבוע במלון הכל כלול על חשבון האשראי שלא מעניין אותי אם המסגרת נחנקה. לא מעניין אותי!
בבוקר שהוא באמת בוקר, כשכולנו ערים ויושבים יחד בסלון, שהפך להיות משחקייה, פתאום נפל לנו האסימון, שאנחנו כבר לא הורים טריים שצריכים עצות לגבי כל תופעה, אלא יש לנו שניים, כאשר אנחנו יודעים כבר מה מצפה לנו עם השני. יש לנו ניסיון, אנחנו מנוסים. ככה זה שיש לכם כבר ילד ראשון.
למשל הפעם לא הייתה היסטריה סביב הקקי, כי ידענו שהיונקים שלנו עד גיל שלושה ארבעה חודשים, עושים קקי פעם בשבוע. אז ההיסטריה מיותרת, כי גם ככה כולם גדלים. או למשל הפעם אני כבר לא מתרגשת אם השכנה אומרת לי "אני שומעת שהתינוק בוכה הרבה", אני אפילו לא מתרצת לה ב"זה גזים!!", אני עונה לה באדישות "כן אה" וחושבת לעצמי, עד שהוא לא מכחיל מהבכי או שיש דמעות, הכל בסדר.
א' שוכב בשאזלונג ועליו היונק, מתפנקייק. הוא מלטף אותו ומסניף, אני מנצלת רגע שתותלאנחהמון רוצה להיות תינוקת של אמא, מערסלת אותה ומלטפת והיא מסתכלת לי לתוך הלבן של העיניים ואני מתמוגגת. שקט ושלווה, יצרנו משפחה.
תאכלס, זה שווה אישפוז בכפייה.
Comments