אמן נרדמה

לפני שתיכננו בכלל לעשות ילד, ידעתי שאת הצעד הזה אעשה כשאהיה מוכנה לוותר על השעות שינה שלי.

נו טוב, לא שעות שינה, שינה. בכלל, לתמיד.

במהלך הלידה, בואו נקרא לזה בשמו האמיתי- תהליך הלידה, ישנתי בין יום רביעי ליום שישי כולל, משהו כמו שעתיים או שלוש שעות שינה וזה היה בזכות המלך, הנסיך, אלוהי הלידות- אפידורל.

יש הטוענים שבחדר התאוששות (שזה חדר השטן) הייתי שעתיים וישנתי שם, אני זוכרת שבמשך שעתיים התחננתי למים והאחות הכלבה נתנה לי טיפת מים פה, טיפת מים שם, כדי שלא אקיא. נשמהההה אני צמאה, תעשי קנקן, מה קרה?!

נחזור לסיפורנו, אז השתחררנו והגענו הביתה, אומרים שניו בורן ישנים רוב היום, לילה. מתעוררים לאכול וחוזרים לישון.

היא באמת ישנה הרבה, אבל לא בלילה. הייתה מתעוררת כל שלוש שעות לקבל חלב מתוק מתוק, לצרוח המון המון ואז כשכבר בא לי לזרוק משהו, אחרי שתלשתי את כל השערות מהקוקו בלוף, היא המלכה, הנסיכה, השמש, הכוכבים והירח- נרדמה.

אחרי חודש התחלנו לעבוד על טקס השינה, על איך גורמים ללילה להפוך ל-5 או 6 שעות שינה רצופות ובעזרת קצת גנים שלנו, מזל, אבקת פיות וזכייה בפיס תינוקות, להפוך את זה לשבע שעות שינה רצופות.

אציין שבאתי אל הקרב מוכנה מראש.

עשיתי שנת שירות, שבכל השנה הזאתי ישנתי אולי 20 שעות, בצבא הייתי מד"נית בסיס (מפקדת בגדנ"ע) וכל כך נהנתי משיפצורים, שרוב התלמידים חשו כאילו אנחנו בפלס"ר נח"ל ועכשיו נמצאים בתל ערד, מפה לשם במשך שנה וחצי, ישנתי ארבע שעות בממוצע בלילה.

אחרי 9 שנים, הגיעה היונקת והיא עשתה לנו ביה"ס אמיתי לכל מה שקשור לשעות שינה. נו טוב, שינה. אין כזאתי יותר.

אין לחזור בשישי מפאב או מסיבה לפנות בוקר ולקום בצהריים. אין יותר עיגולים של ריר על הכרית, איו יותר עיניים נפוחות מרוב שינה, אין יותר הודעות נאצה של "למהההה לשלוח הודעה לפני 10 בבוקר!?!!?", אין יותר שעון מעורר, אין יותר יקיצה טיבעית, אין יותר "נו עוד עשר דקות אני אקום, נעים לי תחת הפוך", אין יותר! אין!

כל ערב, אחרי הארוחה האחרונה (בתקווה, אמן, חמסה, חמסה שום), מתחיל טקס השינה: מחליפים חיתול, מניחים בעריסה, שמים צמר גפן ברגליים, קייסמים בעיניים, סוגרים את כל האורות בבית, שולחים לשכנים סמס טקס שינה מתחיל, שמים מוצץ, מכסים בשמיכה, עושים אותה סושי, מלטפים לה את העיניים, מדליקים את הכוכב, עוצרים את הנשימה ורוקדים לאלוהי היונקים ריקוד אלילי- אמן שנרדמה.

אמן.

היא תינוקערפד, כשמציצים לעריסה רואים אותה עם עיניים פקוחות לרווחה, צוחקת עלינו.

לפעמים יש משחקי המוצץ, אבל אני תמיד מנצחת. לפעמים היא מרדימה אותנו.

אני יכולה לנחם אתכם ולהגיד לכם, שאחרי חודש מתרגלים. בסופו של דבר יש לזה יתרון, לא מאחרים יותר לשום מקום.

(עד שנגיע לשלב הביה"ס/גן אני מניחה).