עברה כמעט שנה מלידתו של יורש העצר- היונק. לידה היא מילה שמכילה בה כל כך הרבה מלבד מה שהיא באמת. זה נשמע כמו איזו פיית רגש, אמא אדמה שמכילה את העולם ונותנת התחלה חדשה ויפה בריח של עצי אקליפטוס וענני קשת, כאשר לידה היא חוויה גופנית לא נעימה לאף אחד, לא למיילדת, לא ליולדת ולא לתינוק, אבל כולנו פה ויאללה בואו נסיים עם השיט הזה.
היונק, משהו מיוחד, הוא חתיך, כובש, הוא יודע שהוא חתיך כובש והוא מנצל את זה, הוא חיבוקי ולנשנש אותו וגם אחרי שפירק שקית במבה הוא יהיה בריח מרכך כביסה. הוא מסוג התינוקות שאם תרימי אותו, הביציות שלך יתחילו לבייץ.
יש בייבי בלוז של שבועיים מרגע הלידה, שלוקח זמן להתאפס, קודם כל על טראומת הלידה, הגוף משתנה, עברת חוויה שהיא פאן במקסימום. אחרי הלידה באמת קשה להכיל כמה שינויים בו זמנית ואין שום חפץ מעבר שיעזור לנו פה בנושא, גם לא שמלה מרגשת, גם לא אכילה רגשית.
באתי מוכנה הפעם, ידעתי שבערך כחודש אני לא אשן, עד שיתחיל להסתדר עניין השינה וגם בהתחלה זה יהיה רק 6 שעות. ידעתי שההנקה תתבסס בטח מהר כי אני מניקה מנוסה, למרות כל הידע שהיה לי מקודם הבייבי בלוז דפק בדלתי ואמר "אז מה ניש?".
חשבתי שאהיה חזקה מעל הכל, אתקתק את הבייבי בלוז והגוף שמחלים ויאללה סיבובים בקניון ובתי קפה, עם עגלה, גור חמוד וחדש שבקושי בוכה, הנקה בבית קפה עם ארוחה וואו, חידוש המלתחה ובגדול לחיות את החלום.
היו סיבובים בקניון, רכישות אבל לא התרגשתי, ארוחות וואו וכל הביצי עין, הנקניקים, הדגים החיים והסלמונלות בעולם שאכלתי ועדיין לא התרגשתי, הלב שלי לא החסיר פעימה, החיוך הענק כבר לא כזה ענק, הכל הופך להיות על אוטומט.
אני עצבנית או במצב ביניים, לא שמחה ולא עצובה. כלום לא עובר אותי. ויק באה להעביר איתי עוד יום ואני מסננת ואומרת שאין לי כוח לבכי שלו, שהוא אוכל בראש, היא לוקחת את היונק כשהוא גור קטן, קטן ובריח מרכך כביסה, הוא מפסיק לבכות והיא אומרת לי "איך את לא רואה כמה שהוא חמוד?? יש לו בכי חמוד! כמו בובה!!", רגשות אשם הציפו אותי שאני חרא של אמא, לא מתחברת ליונק ומאוהבת קשות על ההתחלה כאילו היה עומר אדם וקיבלתי כרטיס לגולדן רינג.
מסביבי אמהות שילדו באותה התקופה מפזרות "חיים שלי", "לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה" ואני חושבת על השני סמינריונים והשיפוץ שיש לפניי ומוצאת את עצמי בוכה, מכל דבר בוכה. רק בכי ואבא שלי במהלך ויכוח פשוט רואה שאני בוכה וצועק עליי "תפסיקי כבר לבכות", אני משיבה "סליחה שאני בוכה! שאני לא שולטת בזה!".
בפגישה עם טיפת חלב האחות שואלת אותי אם אני עצובה, אם רע לי, אם בעלי מכה אותי או פוגע בי מינית, אם אין לי חשק לחיות וכו' ואני יודעת שעליי לסמן רק את הסמיילי המחייך, כי אין לי כוח וכוונות ללכת לפסיכולוג, הסקרנות לא מוותרת ואני שואלת "מה יש באמת נשים שמסמנות עצוב לי או לא בא לי לחיות? והיא משיבה שכן, ולפעמים זה עוזר לדבר עם מישהו רחוק או אחר, שציפרלקס זאת לא מילה גסה ומרומם את מצב הרוח עד שהוא יחזור לבד.
התחלנו שיפוץ ואני בשלבים מתקדמים עם הסמינריונים, היונק לוקח את הזמן, לא זולח, לא מתיישב לבד, לא עולה על שש, לא מתגלגל. גרים אצל הוריי כחודש ימים, כל בוקר קמים מתארגנים מהר, א' לוקח לגן את תותלאנחהמון ואני והיונק פוגשים את השיפוצניקים, שומעים קדיחות, אוכלים אבק ומבלים זמן ביחד.
אני מצליחה לסיים את הסמינריונים, השיפוץ לקראת סיום, חוזרים לישון בבית והחיים לא נראים אבודים כל כך, כמות הפעמים שאני פולטת "אין לי כוח" פחתה, אני מגלה את היונק, שהוא חמוד וקטן, הוא מברבר ומתהפך, מוחא כפיים וכובש אותי. לא לקחתי ציפרלקס, לקחתי את א' לשיחה, כי הבנתי שהייתי בדיכאון אחרי לידה.
הזכרתי לו שאמרנו שאם נזהה שמתחיל כזה דבר אצלי, הוא יעזור לי להתרומם וזה לא קרה, ידעתי שהוא לא הצליח לקרוא את זה ולזהות שאני הייתי בבועה אפורה, כהה וגשומה, מלאה בחרטה, רגשות אשם ותסכול. אף אחד לא ידע לזהות את זה אצלי.
א' אומר שאני חזקה יותר מהכל, ששום דבר לא שובר אותי ואני מכילה והכל נראה אותו הדבר, זה לא כאילו הכרטיס אשראי נח ואני הייתי בפיג'מת פליטות כל הזמן. זה נכון הוא צדק, עטיתי את המסכה "הכל בסדר, אני חזקה", כי פחדתי ללכת לפסיכולוג, פחדתי לקחת ציפרלקס.
במבט לאחור הייתי צריכה לסמן פרצוף מדוכדך, להגיד שלא כיף לי וללכת לשוחח על תחושותיי ואולי לקבל סמים בחינם.
ועכשיו בלי צחוק, או ציניות כמעט בכלל, אם את אחרי לידה וקצת עצוב לך בנשמה, תדברי.
את לא לבד.
Comments