הימים שבין המצרים

זה מצחיק, לפני חודשיים אם הייתם שואלים אותי מה התוכניות שלי לגבי חודש תשיעי, הייתי אומרת לעבוד, ללכת לסטודיו לצייר ולשיעורים של הקורסי קיץ, במילים אחרות- להמשיך כרגיל.

רוב ההריון זה מה שעשיתי.

שעות של טרפנטין, דבק, ריצות בין הדפסות ולהתווכח עם מימון על המחיר שיעשה לי למסגרות. לעמוד ביעד בעבודה, שיהיה אחלה בונוס ולתקתק את השיעורים של האונ' הפתוחה.

לא מקיאה, לא בחילות, רק מתהלכת כמו ברווזה ומידי פעם מרגישה בבטן כמו הנוסע השמיני, משהו דוחף לי את היד שנשעת על הבטן, בזמן שאני מסמסת. באמת סליחה שהפרעתי לך.

לאט לאט מבלי ששמתי לב זה קרה, חופר לעמוד, חופר לשבת, חופר לשכב, חופר ללכת, חופר, הכל חופר. ללכת לישון ואז להתגלגל לצד השני, צריכה להתקשר לצוות מנופאים שיבואו לעזור. יחסי אהבה שנאה של א' עם כריתוש (כרית הריון), מרגיש נבגד, קורא לה זונה, וזורק אותה על הרצפה. אבל לפעמים מניח עליה ראש.

אף פעם לא קר. גם אם המזגן על 11 מעלות, טורבו והמאוורר עובד ברקע. שמלה שהייתה טובה עליי לפני שבועיים, מספיק טובה להיות טוניקה, טוב נו, הופכת להיות חולצה.

אפשר להגיד שזאת תקופת בייבי בום, חלק יגידו בגלל צוק איתן, אצלנו זה היה מתוכנן, היה לה בדיוק זמן מסוים שהיא יכלה להגיע, כי הלו מתי את חושבת שאוכל לטפל בך אם לא בחופשת סמסטר? היו לי הרבה חברות למסע, דיבורים על תחושות, בדיקות, בגדים וחשקים. רוב החשקים של נשים בהריון מתחילים ונגמרים ב- פיצה, צ'יפס, שוקובו, אבטיח או ארטיק קרח בטעם משמש.

למה היו? כי זה קרה, הגיע תורן של כולן. בתאריך לידה המשוער או שבוע שבועיים לפני. רק אני נותרתי במערכה. נכון להיום (יום ה 23.7).

כל אחת מספרת על הכאב, הקושי, כמה זה בלתי נתפס שזה חיים שאתם יצרתם ויצאו ממך. וואו. וואו, וואו. כל יום שואלים "נו הרגשת משהו??" "יש משהו חדש?", לא אין חדש תחת השמש.

זה סדיסטי ברמות קשות, כי מה רע לי עכשיו? אני יושבת במזגן, אוכלת חטיף, מתקתקת מטלות, הראשונה לראות כל סטטוס שעולה לא משנה באיזה שעה (בזכות הפיפי של 4 בבוקר), תוך כדי שהבטן שלי הולכת ימינה או שמאלה או מקפצת מעלה מטה. אבל אני רוצה כבר להגיע ליעד. לראות אותה, לפגוש את זאת שלא תיתן לי לישון לילה רצוף ב-4 שנים הקרובות, שתעשה לגוף שלי גוד טיים, כזה שלא פגשתי אפילו בשבוע שדאות בצבא.

יושבת ומחכה. מחכה שיכאב לי.

א' דרוך, כבר לפני שלושה שבועות אירגן תיק, כל "איי" קטן שיוצא, הוא כבר בדלת עם התיק, מסמכים וסלקל. היידה.

יש הימורים, כל אחד גורו לתאריך המשוער, "רק שזה לא יהיה בתשעה באב", "משישי אני פנויה, אז את יכולה ללדת", וואלה יופי. "נו ילדת כבר?" טרם, נשמה, טרם אבל בטח תצא הודעה לתקשורת כשזה יקרה.

לכל החכמים שיקומו ויגידו: תעשי סקס, תאכלי חריף, תעשי פעילות ספורטיבית, תשתי שמן קיק (אתם תשתו את הגועל הזה), תפליצי בועות סבון. שחררו. בוצע.

לאחיות בקופ"ח נמאס לראות אותי והרופאה שלי אמרה לי כמו שאומרים לאורח שלא מבין רמז מתי ללכת- "משבוע הבא כבר תלכי למיון ואל תבואי לפה".

המסקנה היחידה שאפשר להגיע אליה, זה שהיא בוודאות קיבלה את הגנים של זילברמן. היא לא מוכנה שיגידו לה מה לעשות ומתי.