זה לא קל

יום שלישי בערב, אני מניקה ומסתכלת על היונק החמודיק הזה, שיש לו לחמניות במקום לחיים וחושבת איך עבדתי על זה קשה, כי נולד עור עם עצמות ובטן של ילד מקמבודיה.

מניחה אותו לישון ומתפנה לבכות, דמעה ועוד דמעה והמחשבות נודדות מפה לשם, המחשבה הראשונה הייתה על ההבדלים בין תותלאנחהמון לבין היונק.

המצפון ישר דופק ואומר היוש, ואני עונה לו בחוסר סבלנות מה אתה רוצה, הוא משיב לי שאני חרא של אמא, שאני לא דוגרת שנה בבית עם היונק, שבגלל זה הוא לא מתגלגל, מהצד השני אמא שלי קודחת לי שאני צריכה לצאת לעבוד, לא להיות סמרטוט בית ואני חושבת על להתלבש בשביל עצמי, לצאת לראות אנשים, להפעיל את הראש, לזוז, לא להיות בחרדה מה יאכל עוד שלוש שעות ואיפה תתפוס אותי ההנקה, היחסים שלי עם ההנקה הם כאלה אמביוולנטיים .

בום עוד דמעה.

מישהי זרה תגדל לי את הילד, הוא לא יאכל את האוכל שלי, ההנקה תרד, אני נכשלת בתור אמא ואז באו המחשבות האחרות, על זה שבגלל שאני האמא, אני האישה אז אני צריכה לעבור את הייסורי מצפון של חזרה מחופשת לידה? החינוך של הילדים והגידול זה עליי? סליחה, למה אני צריכה לחזור לעבוד אם אנחנו חיים בחברה פטריארכלית ויותר מזה למה חופשת לידה במדינה נאורה כמו מדינת ישראל שמעודדת ילודה היא רק חצי שנה בעוד בכל העולם זה מינימום שנה. סליחה מה קורה פה?

אנחנו הנשים יודעות הכי להעצים וגם הכי להוריד, לבקר, להחליש ולהקטין. אלופות בזה. תמיד תהיה לנו ביקורת על אמא אחרת, היא יכולה להיות סמויה או גלויה, זה ממש מעניין לי את הביצית, באותו הערב, כל שיחה שנעשתה הרגשתי את הביקורת, השפיטה, שהנה אני זורקת את התינוק שלי לידיים זרות ומבטיחה לו התפתחות תחת עם חרדת נטישה קשה ובעיות חרדה כשיגדל ויתגייס לצבא.

יכול להיות שזה לגמרי שלי, שאף אחת לא שפטה ולא ביקרה, לעולם לא אדע, כי זאת התחושה שלי. מצד שני גם כשהייתי עם תותלאנחהמון בבית במשך שנה, הרימו גבה ואמרו לי "הלו מה עם לעבוד נשמה?", חוזרים לנקודת המוצא- תמיד יש ביקורת.

בינתיים אני מכינה תיק, שמיכות, מצעים, מגבת, קודחת בווטצאפ לורדה, מכניסה לתיק חלב אם, במשך חודש הכנתי סטוקים, כאילו פה זה מחלבות גוש חלב.

את הסטוקים יצרתי לקראת הרגע הזה.

אני מנשקת ומחבקת את היונק שהוא כולו דובון אכפת'לי, צועדים לגן והוא מבסוט חבל על הזמן, הסייעות רבות על מי תהיה איתו היום, הוא מחייך לכולן, קולט שהן רבות עליו. איזה לביא זה, יאללה.

חופרת עוד רגע ועוד שתיים קודחת לכל הצוות, משאירה דף הוראות, שולחת ווטצאפ, קודחת לורדה, יוצאת לעבודה, הזמן עובר ואני לא מרגישה אותו, מקבלת תמונות שלו סופר מרוצה או ישן כמו תינוק ופתאום השעה כבר שלוש, יוצאת מהעבודה ולוקחת אותו ואת תותלאנחהמון, הנה עבר היום הראשון של כולנו במסגרות, זה לא היה כזה נורא, קיבלתי תינוק מאושר באותה המידה שהשארתי ועובר עוד יום ועוד יום ואני כבר לא חושבת על להתפטר ונחמד לי העסק הזה של להתלבש ולהתאפר, אני מצליחה לעשות כמה דברים והחיים מתחילים לזוז, אפילו מסיימת סמינריונים ויש סיכוי שיהיה לי תואר.

אני מרגישה שהכוחות חוזרים אליי, רואה איך התינוק שלי מתפתח, סקרן, אוכל בראש, זה גנטי, נו מה.

א' שניגב לי את הדמעות והדביק את החתיכות מהלב שלי, אומר לי שידע שהכל יסתדר, שהוא גאה בי על כל מה שאני עושה, שאני תמיד יפה ועכשיו אפילו יותר.