אני בעצבים, לא אוהבת ביה"ח, מחכה שיקראו לי ו-א' רומז לי ללכת לשבת בהמתנה עם כל המסכנים שמחכים ליולדות ואז שמעתי אותה "איההההההה". כאילו הקליטו כרגע מישהי שכרתו לה אצבע או חישמלו אותה כחלק מאיזה מסע עינויים קשה.
התיישבתי עם כל המסכנים.
אין צירים וההיא בבטן מקפצת לה. מסיימים את הבדיקות ו-א' מבטיח לי מקדונלס איך שיוצאים מפה. הרופא שולח אותנו הביתה וכך אנחנו חוזרים לביקורת עוד פעמיים.
הרופא מציין שכשאהיה בשבוע 41 מיילדים אותי ויהי מה. אומר שהדרך היחידה לזרז באופן טבעי- היא קיום יחסים, טופח ל-א' על השכם וקורץ.
למרות שהיינו ילדים טובים, לא קרה כלום.
הגענו ברביעי שוב לכפר הנופש ביה"ח וולפסון, מוכנה לזמן את הכאב. השראה, זירוז, הכל. הגברת לא רוצה לצאת לבד.
עולים למחלקת נשים ומתחילים השראה, מזה השראה? נותנים לגוף השראה ללידה, עוזרים לו להגיע למסקנה שיאללה הגיע הזמן.
אמא שלי נשארת ו-א' משוחרר אחרי מס' שעות שלא קרה כלום. פתאום בחצות, אחרי שכבר סקרנו את כל הריכולים, היסטוריה ונוסטלגיה, זמנים של כאלה, הם הגיעו. צירים.
אלו שחיכיתי להם, רציתי לדעת איך הם מרגישים, אז איך הם מרגישים? כמו שאלוהים שולח את ילדי השטן לקרוע את הבטן מבפנים. אבל אני באתי נחושה, מזמנת את הכאב, מוכנה לו. אני לא צועקת. אבל מוכנה לשבור את המיטה של הביה"ח.
אמא שלי אומרת: "אם הייתי יכולה הייתי לוקחת ממך את הכאב" ואני מסננת בין ציר לציר "אבל את לא יכולה נכון!? אז מה זה עוזר לי" וכמעט תולשת את המעקה של המיטה. אני משגעת את האחות, מבקשת טישטוש, אומרת לה שאני הולכת להקיא והאחות, אדישה, אומרת לי "חכי, אביא לך שקית", היא לא מסיימת את המשפט ואתם מבינים כבר מה קרה. שלוש פעמים. את השקית שלה היא יכולה לדחוף.
הטישטוש, לא עוזר ואני כבר מאבדת את זה, נרדמת בין ציר לציר ואמא שלי מבקשת ממני להתנהג יפה, שלא אשבור את המיטה, לא נעים לה משכנתי לחדר. תגובתי: "זה מעניין לי את התחת. כואב לי".
מגיע הבוקר ורופאה בודקת אותי ואומרת "יש לך פתיחה של 3, יאללה לחדר לידה". אני מאושרת, יודעת שבקרוב אקבל סמים חופשי.
לוקחים אותי לחדר לידה, שנראה כמו בית מלון לכיף, כבר לא מתרגשת משום מחט, כאילו הייתי זוהר המלך. מתקלחת, מכינים אותי, דוקרת אותי המרדימה הזונה, בגב ואני תוהה כבר מתי אחוש את האפידורל.
היא חוזרת אחרי עשר דק' מבקשת שארים את רגל ימין, אוקי אני מרגישה את הסמים. אלוהים, זה מדהים.
המיילדת סבלנית, עונה על כל ה8976 שאלות שאני שואלת, א' ודודנה איתי בחדר לידה, מחכים שנגיע לפתיחה מלאה, המיילדת מתחפלת והשעה כבר 3 לפנות בוקר, ההיא בבטן לא מוכנה שאתיישב, ומורידה דופק וה-3 שעות הקרובות הן וואו אחד גדול.
מפה לשם פתיחה מלאה וכו' אבל הראש לא מספיק למטה, הוחלט על ניתוח קיסרי חירום. עוד סמים וחלום מוזר, פתאום ראש מוזר ואומרים לי "תראי איזה תינוקת יפה יש לך".
לא רק לי עשתה חיים קשים, גם לרופאים לא נתנה להוציא אותה. אני מרותקת למיטה אחרי הניתוח לעוד 24 שעות של מחטים, אנטיביוטיקה, סמים ואחיות.
הגעתי ליולדות, כולן נראות כמו חולות רוח. אני עוברת 4 ימי החלמה הכוללים 2 מנות דם, 4 עירויים, 90 זריקות ועופרי אחת שדומה רק ל-א'.
זהו, עכשיו אנחנו משפ' קנטור.
מעכשיו רק חרדות למתי נראה חיתול עם קקי.
留言