חטאנו לפניך

"כיף של ילד זה לרכב על האופניים בכביש! זה הכיף בכיפור!" הטחתי בפני א', שהיה עסוק בלהתעצבן על ההתקהלות בבית כנסת שכונתי ובקושי שלו עם הדת, בעדה או נגדה או בכלל בתחושה שלו והזהות היהודית שלו, הוא בעד ונגד בו זמנית וזה מוציא אותי מדעתי והוא את העצבים שלו הוציא עליי.

הוא לא נשאר חייב וענה "בשביל מה? זה כיף שלך! מה זה משנה אם כיפור, שיסעו על המדרכה", כבר איבדתי את הכוחות להמשיך את הוויכוח, ברור שהוא לא היה על הרכיבה בכביש או לא, הילדים שרכבו על אופניים לאורך הכביש בשמחה וחיפשו חברים לפגוש בדרך.

א' רדף אחריהם ודחף את לביא מידי פעם ואני החלטתי לשחרר מהוויכוח, ללכת בקצב שלי, להתבונן ולחשוב.

אני לא חברת כנסת, לא לוביסטית ובטח שלא שר בממשלה, אז את כל הטענות לגבי הסגר, לגבי ההגבלות ואופי המדינה- תכתוב מכתב או פוסט ותעביר הלאה, עליי בבקשה אל תוציא, שחרר את ראבו. התחייבתי שהשנה אהיה יותר סבלנית, מכילה ורגועה, הולכת אחריהם בשקט ושלווה, משתדלת לשחרר ולא לפמפם אצלי את הכעס, כי כיפור, צריך לסלוח, להכיל, לשחרר.

תותלאנחהמון ופרעה רוכבים בכביש בין המתפללים ו-א' איתם צועד בשיא המרץ, אני מאחור עדיין, צועדת בקצב שלי, קצב צב, נושמת ונרגעת, כמו בסרט ישראלי משובח בשנייה שאני פוסעת בין המתפללים הם שרים בענווה ורוגע "חטאנו לפנייך, רחם עלינו..." כאילו היקום מסמן לי משהו, מתזמן לי ואני מביטה באופן אינסטקטיבי מעלה, בונה עולם או אמא אדמה? יקום ואנרגיות, מי שיצר את כל היופי הזה, כל הגלקסיות והחיים באשר הם, תרחם עלינו קצת, תרחם עליי.

מבטיחה הבטחות לעצמי וליקום, השנה אהיה טובה יותר, סבלנית יותר, סלחנית יותר, או כמה שקשה לי לסלוח לפעמים. יש יומן ותיעוד עם תיקיות ומרקרים.

החיים ממשיכים ואין לי מכונת זמן, אני לא יכולה לשנות את העבר, רק לשפר את העתיד, זה הזמן לסלוח, זה הזמן לשחרר, מריבים גדולים וקטנים, או לפחות לנסות לשחרר מרוב הדברים ולסלוח.

שתדעו שהכי קשה לי בעולם- אבל סלחתי. לרובכם.

מסיימים את הצעדה ומחליטים להישאר ליד הבית, א' בא לחבק, לפשר, לבקש סליחה, מתוך הרגל אני שולפת לו את הרשימה של כל הדברים שעלו לי, שאמר והוא משיב לי בסליחה ומה לעשות, הבטחתי, אני סולחת, מוחקת את הרשימה ונותנת לו לעטוף אותי בחיבוק שלו עם הידיים הארוכות שלו שעוטפות את כל העולם בתוכן. בחום ואהבה.

אולי באמת חטאנו, קיבלנו מגפה, סגר, ילדים לא במסגרות, מעל למיליון מובטלים (ואני ביניהם), חיים שונים ממה שאנחנו רגילים ולומדים להעריך את החיים שחיינו, מה שהיה ומה שיש.

עכשיו מעריכים הרבה יותר, אני מנסה להיות יותר אופטימית ולהסתכל על הכוס המלאה, תודה על מה שיש.

פגענו בכדור, החיים הפכו להיות מרדף אחרי כסף והצלחה, המהות אבדה אולי לאנושות והוירוס המקולל הזה, שהפסיק לנו את החיים לרגע, גורם לפרספקטיבה אחרת, נכון חטאנו, עכשיו מכפרים, תרם עלינו. בחייאת יקום, תרחם עלינו, שגר חיסון ותן לנו לטוס לפריימרק לפני החורף, להריח את חו"ל בלי בידוד על חשבוני. תרחם ותפרגן.