יאללה מתחתנים

התעוררתי באותו היום ב-5 בבוקר ולא בגלל היונקת, היא אפילו לא הייתה בתכנון אז.

התעוררתי בגלל הפתקים של הסידורי ישיבה שטרם היו מוכנים, התיישבתי לכתוב שמות ושולחנות עד השעה 7 בבוקר ואז נשלחתי לפדיקור מניקור (הכי גרוע שעשו לי אי פעם) ומשם חזרתי להמשך לו"ז.

רועי חמו שעשה אותי מהממת, הרגיע אותי עם כל הלחץ ואמר להרגיע עם הרסקיו, הוא הסביר לי שלא אפסיד את התחתונים בחתונה והציל את השמלת כלה כשליכלכתי אותה באודם. אבא שלי הגאון, הכין לכולם לחמניות עם מיונז חביתה ועגבנייה. לצלם, למאפר, לחברות, לאחותי לאמא שלי ולי. מפעל לסנדוויץ חביתה.

אמא שלי הייתה לחוצה מהסידורי ישיבה וביקשה מנחמה לעזור לה לסיים את זה, אחת מהן איבדה את זה באיזה שלב, לא נראה לי שזאת הייתה נחמה. לה יש סבלנות מברזל.

בנתיים ליאתי ודנה ניסו לטשטש את העובדה ש-א' מאחר והשעה כבר 15:00 וזה לא טוב האיחור הזה. אחותי בעיקר בכתה וצחקה ולא החליטה מה יותר, בוכה או צוחקת.

א' הגיע סוף סוף, הוא לבש חולצה בצבע שמנת ולא סגול לילך כפי שהיה אמור. אני שואלת "למה אתה לובש חולצה בצבע שמנת?" מביטה בו ולא מבינה מה קרה. מסתבר שהאוטו הלך קפוט והחליפו לאוטו אחר שחור, "ההפקה" חשבה שהכלה תתעצבן שהאוטו לא לבן. למי אכפת איזה צבע האוטו, רק שישבור את הכוס בזמן ושיגיע כל מי שאמר שיגיע.

זה היה היום הכי חם בשנה, עם הכי הרבה פקקים בשנה.

צילומים וחם. חם לי. דרשתי מהצלם שיצלם אותי עם אפי'לה, כי מי יזכור להצטלם וכולנו נהיה שיכורים מידי להגיד לצלם "תצלם אותנו ביחד". כך היה.

בדרך עוצרנו בבני ברק לקנות משולש פיצה, שיהיה במזל, תודה רבה ותודה למפיות שהשאירו את השמלה לבנה.

מגיעים לגן. לחץ, לחץ, לחץ, אוכל, קבלת פנים, נישוקים וחיבוקים. איזה דוד של אמא מתלונן בפניי למה החופה לא התחילה. נשמה, אני מתחתנת, אני הכלה, בוא. הרב התבלבל בדרך.

אני צועדת עם הוריי לעבר החופה, אמא שלי מתרגשת יותר ממני ובורחת לחופה, אני נשארת עם אבא שלי שניסה לקרוא לה והיא כבר לא שמעה מרוב התרגשות, הוא נותן לי נשיקה ומצטרף להורים בחופה.

א' צועד אליי, הכי יפה בעולם, עם העיניים הטובות שלו שהתפללתי כל ההריון שליונקת יהיו בדיוק כאלה, שנינו ילדים ומתרגשים, הוא מכסה את פניי עם ההינומה ואנחנו צועדים יחד לחופה.

אני מבקשת מהקדוש ברוך הוא (אם הוא שם) את כל הבקשות שהיו לי אז ברשימה. מגיע השלב הכוס, א' מתכנן ומסדר את הכוס, כאילו זאת משימת חייו. גם אם הכוס רצתה לשרוד, חבל. מידה 46.

קולולולולו, נשיקה. אחותי הודפת את המנשקים והמברכים, כאילו הייתה שחקן פוטבול, לוקחת את השרוולון וההינומה.

סרטון וריקוד סלואו. ריקודים, ריקודים, אבא שלי משקה את כל העולם ואת עצמו. אחותי איתו. כולנו שיכורים ושמחים. רוקדים כאילו אין מחר.

זאת הייתה החתונה הכי יפה שהייתי בה.

הספק של האלכוהול יצא בהפסד. חצי רומניה ושלושת רבעי ארגנטינאי מתחתנים.

א', אהבת חיי, המרגיע הלאומי, זה שכבר שמונה שנים שורד כל קידוש בשישי, שלא מתרגש מ"זילברמן" או מציר הרשע- אחרי ארבע שנות נשואים, דירה אחת שלנו, לימודים, עבודות ועכשיו עופרי אחת- אני מקווה שההרפתקה שלנו ביחד תמשיך להיות מופלאה, מלאה בהומור ושיתר הילדים שלנו יהיו כמו הראשונה, רק עם קצת מהגנים שלי. בבקשה.