הרופאה מבשרת ל-א' ולי שזה בן, מראה לנו שק אשכים ופין, אנחנו מסתכלים באשרת פנים רצינית ומנהנים. א' שואל אם היא בטוחה שזה בן, הרופאה אומרת שהיא בטוחה מאד. היא המומה שהוא לא מאמין לה.
אנחנו יוצאים מהבדיקה ו-א' אומר שעל סמך החשמל הסטטי שהיא ראתה במסך זה לא אומר שיש לנו בן.
בבדיקה השנייה שאנו מגיעים, היא מסמנת על המסך באדום את הבולבול העתידי וכותבת לנו באותיות גדולות בן. למקרה שאנחנו עדיין לא מאמינים.
אחרי ארבעה חודשים נוכחנו לדעת שהיא צדקה, זה אכן בן. יש לנו בולבול!
עלו חששות בלגדל בן, זה שונה מבת. עם בת אנחנו כבר מקצוענים, יודעים מה יהיה. מקבלים את זה שבגיל 12 היא תבוא אלינו בצורת פרחה ותגיד לנו "יאללה יאללה מי שואל אותך, אני עושה מה בא לי" ותחטוף סטירה עם הצד המעליב של היד, שתעיף לה את המסטיק שלעסה בפה פתוח.
בן זה אתגר אחר. אמנם יש לי עוד זמן עד שיביא לי כלה שאיתה אצטרך או ללמוד להסתדר או למרר את חייה של המסכנה. אבל לפני הכל, הדבר הכי מפחיד והראשון שהיה עלינו להתמודד איתו- זה הברית.
א' ואני באותו הראש, חשובה לנו המסורת, היהדות. חגים ומועדים, קידוש כל יום שישי. היה ברור לשנינו ללא כל שאלה שליהודי שלנו הולכים לחתוך. שיהיה לו בולבול יהודי כשר.
חיפשנו רופא מוהל שעורך טקס דתי. לרוב אנחנו מתווכחים על הכל, זה כמו ספורט אצלנו ולשם שינוי הסכמנו במקרה הזה על הכל, בעיקר שיהיה רופא. שיעשה את זה מקצועי, נקי ושלא ימצוץ!! הוא לא מצץ.
בחרנו ברופא מוכר שערך טקס דתי, מלא בהומור ושיתף את כל בני המשפחה שהתרגשו מאד, אני בחרתי להתרגש מרחוק עם כוס זירו בצד. לא ברור איך אף אחד לא אירגן אותי לברית. (כן כן, בגלל ההנקה).
הביאו את הכיסא של אליהו הנביא, סש הגישה את היונק לסבא אורי שהיה הסנדק, היונק עבר בין כל הסבים והסבתות שלו עד שהגיע לשלב החיתוך. כולם התקבצו לראות, עשו קולולו וזרקו סוכריות ברגע האמת.
היונק לא בכה, לא שחתכו ולא שחיתלו. הוא התענג על המי סוכר שקיבל וישן כמו מלאך מלא זמן. שנינו היינו מרוצים מהתוצאה, הכל עבר כמו שצריך. אפילו ד"ר ליאור אישרה לנו שהבולבול עבר חיתוך מצויין ומקצועי! הידד!
כתבתי בפייסבוק על הברית, שעכשיו היונק יהודי כשר והמלצתי על הרופא שערך לנו את הטקס. נתקלתי בהרבה תגובות אוהדות אך גם בתגובות המגנות את הטקס ומכנות אותו טקס פאגני חשוך, הטלת מום בתינוק ועוד הרבה משפטים דומים. לא התרגשתי. אני מאמינה שכל אחד עושה מה שטוב לו, אך הפריע לי הבחירה במונח- הטלת מום.
לפעמים ידינו קלה על המקלדת, אני חשבתי על כל אותן נשים שבמהלך ההריון בישרו להן על מום אמיתי בעובר ועל החוסר שליטה שלהן בלתקן את המצב. חשבתי על הורים לילדים עם מומים מולדים שאין להם גם את היכולת לרפא את ילידהם והקלות בה זה נכתב. מום.
נכתב באופן קר ושיפוטי, שם אותי כאמא מתעללת.
יכלתי להשתלח בכל אותן הנשים שכתבו בצורה כל כך שיפוטית, אך כנראה שאני מתבגרת ובחרתי להדגיש כי כל אחת תעשה מה שטוב לה.
היונק כבר בן חודש, הפין שלו החלים מהחיתוך אחרי יום, והוא כבר הספיק להשתין בקשת על סבא אלי, על א' ועליי.
コメント