לא כתבתי הרבה זמן

אבא שלי ואני יושבים בסוף המפגש, אני מחויכת והוא קצת לחוץ, כי הוא הסכים לזרום איתי לעזרא ובניו. אני יודעת שאני הולכת על מותרת בכל הכוח ותעמיס לי את זה בבקשה עם נגיעה של עמבה וחריף. אתה יכול להגביר חריף נשמה, בוא, אני לא ילדה.

פתאום ניגשת אליי מישהי ואומרת “אני מכירה אותך”.

אני עם משקפיים אז תירוץ “אני בלי משקפיים, אז לא זיהיתי” לא יעבוד פה. היא מוסיפה “אני יודעת מאיפה אני מכירה אותך! מהבלוג!! ואת גם מעלה באופנה מלאה ואמהות חולון והסביבה”.

היה לי יום קשוח, כזה שמגייסת את כל האופטימיות וזורקת ביציות על כל מי שניסה להשחיר לי והיא שמכירה אותי, באה לי פתאום, נגע לי בלב ועשתה לו טובה.

“לא כתבת הרבה זמן”. אמרתי לה תודה ושהיא צודקת.

 זה הזמן להחיות את הבלוג. הנה אני פה.

6:30 מתעוררים, כירבולים, נישוקים ויאללה מתארגנים.

6:50 מתלבשת ומוודאת שיש שני ילדים אכולים ושולחת אחת להתלבש ואחד ש-א’ ילביש.

7:00 מחלקת איפור וקוסמטיקה.

7:15 הכנת אוכל לכל היום.

7:25 קוקו/ תעשי לי צמה/ תעשי לי צמה ארוכה, נשמה, אומרים בכלל תקלעי לי. בואי. לא גדלת ברחוב.

7:30 אני בעבודה.

16:15 אוספת את תותלאנחהמון מהגן, רק שלא תהיה אחרונה, שלא אכשל באיסוף.

16:20 אוספות את לב אמיץ מהגן.

16:45 בבית, אחרי לרלרת, פגשנו מישהו בגינה/רחוב/ אמא תקני לי ארטיק, לא יכולה הארנק בבית.

17:00- 19:00 משמרת שנייה, אני משתדלת להיות אמא וואו ללא מסכים, לא מצליחה, לפעמים כן.

19:30 שבו בשקט, זה הזמן של אבאמא.

ואז אני סמרטוט וכל המשך החיים שלנו מתנקזים לשם, שעות הלילה, פלוס לדאוג לבית.

לדבר עם מי שלא הספקתי, לעשות אימון, אסקפיזם בכל צורותיו. שחררו את ראבו.

ככה חברים וחברות, נשאבים לשגרה, יום אחרי יום, עם מטרות קטנות וגדולות בדרך. ימים שהצלחתי לעשות אימון- 10 נקודות לשירן האישה. ימים שהצלחתי לארגן פליי דייט ושיהיה אחה”צ וואו- 10 נקודות לאמא שירן. ימים בהם הטלויזיה דלוקה ללא הפסקה- 8 נקודות פחות לאמא שירן.

ועבודות שירות למשך שבועיים.

אני בית המשפט העליון והבוררת של העולם שלי. אין גזר דין יותר חמור מזה שאתן לעצמי. דין אני כדיני שלי אני. מה? לא חשוב.

מהבוקר עד הערב אני בריצות. להספיק דברים, להצליח, להרשים, לתקתק, לסיים משימות, לרצות את כל היקום. כשיש כישלון באחד מהתחומים, אני מרגישה פתאום איך דבר גורר דבר והנה כל הקסם הזה שרוב הזמן אני מצליחה לגרום לו לעבוד- מתחיל להתמוטט.

מספיק משפט אחד, להרוס את הכל ולפעמים אני נותנת לדברים שלא חשובים, שלא שווים את תחושת הכישלון שאחוש- חשיבות.

כל החיים אנחנו סופגים ביקורות, אנשים אוהבים להוריד, להשחיר. כשמפרגנים יבוא אחריו אבל ואולי איזה חבל. במיוחד כשאת אישה, את צריכה לחשוב על הילדים, מי יוציא אותם? מי יהיה איתם ואיך תעבדי במשרה מלאה?

התשובות לכל השאלות הן: אני. אני ובדיוק כמו עכשיו.

אני רוצה עוד, יותר, להגשים חלומות, לטפח זוגיות, לטוס לחו”ל, לעשות ערמות של כסף ולהיות אמא מהממת שלא צריכה בכלל צהרון. הכל אני רוצה. אנחנו רוצים. אנשים יורידו אותי, ינסו להחזיר לקרקע ולא יצליחו.

זה פשוט מאד- אני החלטתי, השנה אנחנו הופכים חלומות למציאות. בכל תחום.

א’ כמו קו הגנה טוב (תחשבו על איזה דימוי של קבוצת כדורגל מוכרת), שומר עליי, דוחף ועוזר לי להצליח בעוד חלום.

כמו שהוא סידר לי את המחשב שבו אני כותבת את הפוסט.