תפקידך כאחות בכורה

צהריים, יום נעים סה”כ, תותלאנחהמון משחקת בתה וקפה, אני מניקה את לב אמיץ, חמים בבית וקריר בחוץ.

אני מבקשת מתותלאנחהמון שתביא לי משהו, היא עוזרת ואחרי זה מלטפת את לב אמיץ כשאני מסיימת. מביאה לו מוצץ כשהוא בוכה. סה”כ אני מרוצה וצופה חברות חזקה בין שני אחים, דאגה ואהבה. אין, א’ ואני ניפצנו את כל אינטריגות האחים שהיו בעולם הזה אי פעם, אין הוא לקח לי ואין היא עשתה לי, יש שני אחים מסתדרים, לב אמיץ עוד רגע יתיישב עם תותלאנחהמון למסיבת תה והיא תאפר אותו והוא יזרום איתה. קל.

אח, שנת 2017, הייתי תמימה, ילדה.

בוקר יום נעים ככל הנראה הולך להיות, א’ במקלחת התארגנות לעבודה, אני כבר במחלקת איפור לקראת יציאה מהבית, תותלאנחהמון ולב אמיץ יושבים בסלון מנשנשים מעדן לפני יציאה לגנים ולפתע אוזניי שומעות: “ילד, אתה יודע שאולי ההורים שלך הם לא אמא שירן ואבא אביב?”.

הלם.

הכפוית טובה, חובבת חדי קרן וקשתות בענן, צבע ורוד ובובות LOL ארורות, אמרה במילים אחרות ללב אמיץ- שומע? אתה מאומץ.  כך סתם, מילא היה מחטיף לה, מילא היה לוקח לה דברים, מודד שמלות, משחית ברביות, מילא! אבל לא, סתם בא לה מקולקל ורצתה להיות ילדה יחידה, לא הספיקו לה שנתיים.

החלום שלנו כהורים, כמנפצי מיתוסים- נגוז.

החל משנת 2019 לב אמיץ הראה סימנים של לביא אמיתי, הוא חי לפי האמרה הבאה: “בדרכי שלי או בשום דרך בכלל”.  לפעמים תותלאנחהמון לא הולכת בדרכו, לא משתפת, לא חולקת משחק וזה לא בדרכו שלו, אז הוא מטפל בזה כמו שמטפלים בדברים בחולון. מושך לה בשיער או נותן איזו לאטמה.

לא רק תותלאנחהמון סובלת מנחת זרועו של החוצפן, הראשון לשמו, השני לתותלאנחהמון, חובב כדורים ומכוניות- גם אנחנו. בכל פעם שדורשים משהו שלא מתחבר לו, כמו החלפה של חולצה של הפיג’מה לחולצה רגילה לגן (כן אנחנו הורים מתעללים), או ללבוש מעיל כשגשם וקר בחוץ, גם אנחנו חוטפים “בומבה”, לפי מילון לביא-עברית.

כידוע תותלאנחהמון אינה פרייארית כלל, היא מעמידה אותו במקום כשצריך, מלשינה גם שלא צריך והכי קלאסי אחות בכורה- מאשימה אותו בכל דבר בעולם גם אם הוא לא נכח בזירת האירוע, הוא אשם. למה? כי הוא נולד, הוא קטן ממנה ואפשר למרוח אותו עדיין.

שוב בוקר אחד נפלא בשנת 2019, אני רק פוקחת את עיני, א’ כבר השתלט על “טרור” ו- “אי שקט”, אך היה במקלחת ואני שומעת “לביאאאאאאאא”, מהסרעפת הקטנה שלה זה יצא, היא ממשיכה “לביא אני לא מרשה! עכשיו אני אומרת אותך לאמא ואתה תהיה בפינת מחשבה וזהו. זהו זה”, אכן כך קרה, לפתע אני רואה אותה עומדת בחדרי כאשר היא לקחה את לבן אמיץ מהזרוע והוא עם חיוך של “שמעי, אני הקטן פה, אני חתיך והלחיים שלי עושות לך את זה, הרי אנחנו יודעים שנינו שבסוף את תחבקי ותנשקי אותי” ותותלאנחהמון, כאילו היא בת 12 וחצי, עומדת מולי ואומרת “אמא קחי את לביא, שימי אותו בפינת מחשבה, אי אפשר ככה, התנהגות לא למופת!”. 

אני משתדלת לא להיות פיפי, מגייסת כל טיפת רצינות שנותרה בגופי שהתעורר בזה הרגע, שואלת “מה קרה עופרי? מה לביא עשה?” והיא מתנפחת, כאילו היא תרנגול הודו בפינת ליטוף, משיבה לי שהוא מרביץ ומפזר את כל הקורנפלקס ברצפה. אכן זה מה שקרה אחרי תחקיר אירוע מקיף.

לב אמיץ נכנס לכלא ויש צפי לשחרור בחודש הקרוב. סתם, היה בפינת מחשבה, דיברנו על לדבר ולא להרביץ ולשמור על בית נקי, כי בחייאת, אני לא מנקה, אוקיי? אין לי את הכישורים לכך.

שתדעו שהפוסט הזה בכלל לא נכתב כי אני אחות קטנה, כי אחותי כל הילדות אמרה לי שאני מאומצת. כלל לא.

הוא נכתב כי תותלאנחהמון הבינה די מהר את העסק של אחות בכורה, לקחת אחריות מצומצמת ככל שאפשר, להאשים את האחר בכל מה שאפשר ולהדהים אותנו כמה היא בוגרת וחכמה ואנחנו מזדקנים וצריכים לקבוע תור לקטטר.