תקשורת מקרבת, עלק

בוקר והשעה כבר שבע, אני כבר כמעט מוכנה להתחיל את היום, פינישים של איפור- אחרי מקלחת, ארגון כריכים ועניינים לכולם.

א’ דאג להאכיל במשהו סביר את תותלאנחהמון ואת הפרעה, אפילו הצלחנו לזכור לצחצח להם שיניים. הידד! סה”כ היה נראה שהבוקר הזה הולך לכיוון טוב, עד שתותלאנחהמון החליטה שהיא בת 16 והחלה להתווכח ולהתמקח על כל דבר.

כמו מחנכת אמיתית, אם השנה, מדריכת הורים לא מוסמכת- אמרתי לעצמי את כל הסיסמאות שיש בעולם: “תהיי חכמה”, “תבחרי את המלחמות שלך”, “תקשורת מקרבת”, “תביני מהיכן נובע התסכול”, “כמו שלך יש בקרים קשים, גם לה יש בקרים קשים”, “האם זה הרצון שלי או צורך אמיתי שהיא תתלבש לגן”. אלוהים, תן לי כוחות לא לשאוג. לא לצרוח ולא לצעוק, אבל די, שחררי את ראבו, את רואה שכבר מאוחר ומאיצים בך, למה את קודחת? תתלבשייייייייייייי.

טוב, סיימנו את הויכוח והיא הואילה בטובה להתלבש, כמובן בכל ריב שהיא פוצחת, מצטרף אליה הסנגור הראשי, הראשון לחיתוליו ויודע להשיג כל דבר בקסמיו- פרעה, לביא, אחיה בן הכמעט שנתיים.

ההורים שלנו לא התמודדו עם דברים כאלו, לא היו גיל שנתיים הנורא או גיל שלוש הבלתי נסבל, לא היו טנטרומים. היו כפכפים שעפו ופגעו בול איפה שכיוונו, היו לאטמות, היו. כמובן שבכל פעם שהוריי נתקלים בטנטרום עם אחד מנכדיהם הם ממהרים להגיד “לנו לא היה ככה, מי בכלל היה בוכה ככה”.

אני נושמת עמוק, סופרת עד 20, מבינה שלא משנה כמה פעמים אסביר להם שיש פערים בין הדורות, הם לא יקבלו את זה.

הדור של הוריי גדל בחינוך לא פשוט בכלל, הורים ניצולי שואה, הורים ניצולי מעברות, הורים עם חוויות לא פשוטות. כל מה שידעו זה גבולות. המודל שהיה להם, הוא לא היה הכי אידיאלי. כמובן שכל דור שנולד, נולד חכם יותם, מפותח יותר עוד כשהתפתח כעובר בבטן.

הם נחשפים לתכנים הרבה יותר, צבעים, מרקמים, לשבת על הרצפה במטבח עם סיר וכף- זאת כבר לא אטרקציה כל כך גדולה. כך שלא, לאטמה או כפכף לא יעזרו לי פה בויכוח, זה יבייש את תותלאנחהמון, היא לא תבין את התגובה ויצור רק ריחוק ופחד בינינו.

אני מגיעה לעבודה בהרגשה שאני היום נכשלתי כאמא, לא הצלחתי להגיע אל תותלאנחהמון ומצאתי את עצמי רק שואגת וכועסת. האם גם היא מגיעה לגן בהרגשה רעה שתלווה אותה כל היום?

המוח, הארור הזה, שבכלל מה הקטע שלך? לא נותן מנוחה, חושבת איך אני נתפסת כלפי חוץ, הרי תמיד יש ביקורת, בכל מקום שיפוטיות וביקורת. יאללה פאק איט, לא אכפת לי.

מגיע אחר הצהריים, אני מכבה את העבודה, זמן משפחה, זמן בית. אני מגיעה אל הגן באנרגיות מחודשות, מוכנה להמשך היום, משתדלת לקחת לגינה וארטיק וביחד, שיהיה רק כיף לנו יחד.

הולכים הביתה, עולים הביתה והנה היא יורקת עטיפה של שלוק על הרצפה בסלון, פרעה מצטרף ומורח ריבה עם גבינה על כל הרצפה שהייתה נקייה לפי דקה. בואו נפזר את כל המשחקים בעולם בכל מקום בבית. נפתח ונסגור את המקפיא וננסה לגנוב שלוקים. אני אחריהם, כמו איי רובוט שעוקב אחריך, רק בשאגות של “לא!” או “למה?!” ולסיום היום הנפלא הזה, כמו כל אמא מתעללת, מזניחה, חסרת אחריות, שלא אכפת לה מהילדים שלה: מקלחת.

חצי שעה של צעקות, בכי ותסכול של כולנו, כולל פיפי של הלביא עליי ועל הרצפה אחרי מקלחת ותותלאנחהמון, רצה אל תוך הפיפי שלו, כשהיא מקולחת. ששש….בוא נתחיל מהתתחלה- תקשורת מקרבת.